<h1>העיטור מאמר ראשון</h1>
<h2>דף לא:</h2>
גרסינן ביבמות פרק ד' אחין (ל"א:) מפני מה לא תיקנו זמן בקידושין ואסיקנא משום דלא אפשר היכי נעביד נינחיה גבי דידה מחקה ליה לזמן נינחיה גבי דידיה זימנין דבת אחותו ומחפה עלה נינחיה גבי עדים אי דדכירי ליתו לסהדי אי דחזו מכתבא ואתו מסהדי רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם הילכך לא אפשר אבל בגירושין כיון דלהצלה דידה קא אתי לאסהודי עלה דלאו אשת איש היא לא מחקה ליה. ופירש רבינו אלפס ורבינו אבן מגש ז"ל דכי אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם הני מילי כי איתיה לשטרא תותי ידייהו דסהדי. ואי מדכרו לסהדותייהו ומסהדי ליה על פה הויא ליה עדות ואי לא לא אבל שטרא דנפיק מתותי ידא דבעל דין לא אמרינן ביה מפיהם ולא מפי כתבם דכמי שנחקרה עדותן בבית דין דמיא. ומהאי טעמא מקיימינן ליה לשטרא בחתימות ידייהו דסהדי ולא איכפת לן אי מדכרי לה לסהדותא אי לא. והא דגרסינן בכתובות (כ'.) כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו לאחר כמה שנים ואמר רב הונא והוא שזוכרה מעצמו כגון עדות דאיתיה תותי ידיה דסהדא כדכתב בהלכות. ורבינו אלפס שני הא דרב הונא הא דרבי יוחנן מאי שני. ועוד שטר קידושין נינחיה גבי שליש ולא תותי ידא דסהדא דהא ליכא למימר מפיהם ולא מפי כתבם. ומסתברא מדגרסינן בגמרא דבני מערבא (פ"ב דכתובות ה"ד) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי צריך לצרף עמהן אחר דברי רבי וחכמים אומרים אין צריך. אמר רבי זעירא דברי רבי כמעיד על השטר ודברי חכמים כמעיד על המלוה. תני כותב אדם עדותו ומעידה לאחר כמה שנים אמר רב הונא והוא שיהא זכור עדותו ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו זוכר עדותו ואתיא דרב הונא כרבי ודרבי יוחנן כרבנן. שמע מינה דאפילו איתיה בידיה דבעל דין פליגי דרב הונא סבר עד אחר הוא שמעיד על כתב ידו כרבי ואינו נאמן והוה ליה מנה שבשטר מפי כתבם, ורבי יוחנן סבר לה כרבנן דאמרי על מנה שבשטר הוא מעיד ומפיהם קרינא ביה. הילכך כל שטרי דאתו לקמן דמקיימי בחתימת ידייהו דסהדי כשר אף על גב דלא דכירי כלל. וכתב ידי זכרונו אף על פי שלא נזכר מעיד ובין למאן דאמר על כתב ידם הן מעידין ובין למאן דאמר על מנה שבשטר הן מעידין מפיהם קרינא ביה ולא שנא דנפקי מידא דבעל דין ולא שנא דנפקי מידא דסהדי מגבינן מנייהו דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין (כתובות י"ח:) מדאורייתא בלא קיום ומדרבנן בקיום. והני מילי בעיקר השטר דהא דארבעה אחין דבעינן דדכירי דוקא אזמן הוא דקאמרינן דאף על גב דקיימא לן על מנה שבשטר הן מעידין דוקא אמנה שבשטר אף על גב דלא דכירי כמי שנחקרה עדותן הוא. אבל אזמן נהי דבסתמא כשר ולא מצי למיפסליה משום מוקדם דכיון דאיתחזק לא מחזקינן רעותא כההיא דפ"ק דע"ז (י'.) דשית שנין יתירתא וכשטר שזמנו קבוע בשבת או בעשרה בתשרי (ב"ב קע"א.) וכההוא מעשה דגט פשוט (קס"ז.) דשווייה ואחי כדאיתא לקמן (אות מ'). מיהו אי אצטרכינן לברורי זמנא אפומא דסהדי דשטרא כגון דאיכא סהדי אחריני דפסלי ליה בעינן דדכירי ואי לא דכירי מפי כתבם הוא דסהדי גופייהו אי מקדמי או מאחרי זימנא דשטרא מהימנינן להו ולא אמרינן נחקרה עדותן בבית דין והכא נמי אי דייקינן בהני סהדי ואמרי מוקדם הוא מהימני ולא קטלינן לה השתא נמי לא קטלינן לה. והכי גרסינן בירושלמי (פ"י דשביעית ה"ג) בשטרי חוב המוקדמין ובתנאי היו דברינו דיכולין לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. והיכא דאיכא ערעור לא אמרינן אכולה מילתא קא מסהיד וגבי אלא אוקים ממונא בחזקת מריה. וגבי מעלין משטרות ליוחסין הוא דקא מבעיא לן (כתובות כ"ד:) אבל בעלמא לא מפקינן ממונא. ודיקא נמי מהא דגרסינן בירושלמי בסוף גמרא דכתובות (פי"ג ה"ו) לא סוף דבר עשאה סימן לאחר אלא אפילו אחר עשאה סימן לאחר והוא חתום עליה בעד אבד את זכותו טעמא דהוא חתום הא לאו הכי לא אבד את זכותו דלא אמרינן אכולה מילתא קא מסהדי והא דגרסינן כותב אדם עדותו על השטר בשטר שביד מלוה קאמר והכי מוכח בירושלמי (פ"ב דכתובות ה"ד) ובכתובות ברירנא לה בע"ה (במאה שערים י"ד). ואית לן סברא אחרינא דכי אמרינן מפיהם ולא מפי כתבם ובעינן דדכירי דוקא דאיתנהו לסהדי קמן וחזו מכתבא דכיון דאינו יכול להגיד הרי הוא כחרש ואילם והגדת הכתב אינה הגדה ואף על גב דכתב ידו יוצא ממקום אחר. וליכא למימר להוי כקטנים היינו פסולי עדות היינו דאינן נאמנין הכא נמי נימא דאין נאמנין דודאי דכירי ואמרי דלא דכירי, דאין אדם משים עצמו רשע לכבוש עדותו. אבל ליתנהו קמן מקיימי אחריני לחתימות ידייהו דסהדי כיון דמילתא דרמיא עליה דאינש אפילו טובא מדכר (כתובות כ':) הלכך הגדת הכתב כאילו מפיהם היא וכה"ג אמרינן עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין. והרב משה (פ"ח מהל' עדות ה"ד) אמר דכיון דכתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנין אף על גב דאמרי סהדי דלא דכירי אבל אינו מעיד על כתב ידו אם לא נזכר העדות משום טעמא דעל מנה שבשטר הן מעידין ולא על כתב ידם. ובירושלמי לית ליה האי סברא דמשום טעמא דמנה שבשטר אמר ר' יוחנן אף על פי שאינו זוכר עדותו. ואמר (ברמב"ם שם) כל מי שאינו דן כן לא ידע בין ימינו לשמאלו. והיכא דמשדרי סהדותייהו לבי דינא בכתב מקיימינן לחתימת ידייהו וכשר כדאיתא בקבלת עדות.
<h2>דף נב.</h2>
גרסינן בפרק כל הגט (כ"ו.) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן ואסיקנא אפילו למאן דאמר תקנת זמן משום פירות מן האירוסין בעינן זמן משום תקנת ולד דתניא האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ואמר עולא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הכא נמי גזירה שמא יאמרו וכו'. וקשיא לרבינו נסים הא דגרסינן בפרק רבן גמליאל ביבמות (נ"ב.) הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט אבל לאשה דעלמא לא הוי גט יבמתו מאי וכו' קשיין אהדדי. וניחא ליה דהא דגרסינן הכא אינו גט לאו משום דגט פסול הוא אלא משום גזירה הוא דאינו גט, והא דקתני התם הרי זה גט דיעבד קאמר שאם נתגרשה מגורשת היא ואפילו לבית הלל דאמרי (גיטין ע"ט:) אין אדם פוטר את אשתו בגט ישן משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הא אמר אם נתגרשה תינשא לכתחלה הכא נמי מגורשת היא בדיעבד. ומסתברא הא דאמרינן התם הרי זה גט אפילו לכתחלה קאמר והכי פירושא אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה באותו גט ובאותו זמן שתכתוב בו, וכתב זמן כניסתה ונתנו לה ביום הזמן הרי זה גט דכיון דבידו לגרשה לשמה הוא אבל אשה דעלמא אם צוה לכתוב זמן הגט וכתב ונתנו לה באותו הזמן אינו גט שהרי הוא כאלו נכתב שלא לשמה ופסול וכן הלכתא וליכא מאן דפליג. וגבי יבמתו קאי בתיקו ולחומרא. ולסברא דילן דפסקי משום פירות ארוסה שנתגרשה בגט שאין בו זמן מסתברא דדיניה כגט ישן דתרווייהו גזירה משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה הוא ותינשא לכתחלה. ואסיקנא (גיטין כ"ו:) אמר רב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' אלעזר דמכשיר בשטרות ולמיחזי כשיקרא לא חיישינן. וכתב גאון שמע מינה אם כתב סופר כתובה באחד מימי השבוע וכתב בה בד' בשבוע או בה' בשבוע אף על גב דיום הכתיבה לא ד' ולא ה' הוא למיחזי כשיקרא לא חיישינן וכי אמרינן דצריך להניח מקום הזמן דלא ידע אימת אתו ליה מאן דבעי ליה לשטרא אבל אי ידע לית לן בה.
